פקודת הרופאים

פקודת הרופאים

פקודת הרופאים [נוסח חדש], תשל"ז-1976 היא החוק המסדיר בישראל את מעמדים של העוסקים ברפואת בני אדם. פקודה זו החליפה את פקודת המתעסקים ברפואה, 1947.. הפקודה מגדירה את מקצוע הרופא המורשה בישראל ואת סמכויותיו להעסיק תחת פיקוחו אחים ואחיות ובעלי מקצועות פרא-רפואיים.

 

רופא מורשה, הזכאי לעסוק ברפואה, לפי הגדרת החוק הוא מי שיש לו רישיון העונה על תנאי הפקודה.

רישיון לעסוק ברפואה יינתן לאזרח ישראלי או תושב קבע, או מי שהגיע לישראל לצורך התמחות או הוזמן לעבוד בבית חולים, אדם הגון, בעל השכלה רפואית, שעמד בבחינות שקבע המנהל, בהתייעצות עם המועצה המדעית או שהיה פטור מבחינות אלו.

אסור למי שאינו רופא כזה לעסוק ברפואה או להתחזות כאחד העוסק ברפואה או לכנות עצמו בשם רופא או מנתח או עוסק ברפואה. חריגים לכלל זה הם רוקח, רופא שיניים או מיילדת העוסקים במקצועם לפי החוקים המתאימים להם, רופא שיניים העוסק בהרדמה וקיבל היתר לכך או  לרופא מותר להגדיר עצמו רק באותם תחומים שיש לו הכשרה מתאימה וקיבל אישור מתאים לכך.

אסור לרופא לעסוק בעיסוק שיש בו ניגוד אינטרסים עם עיסוקו כרופא. אסור לו לפרסם עצמו בדרך שיש בה פגיעה במקצוע או שהיא מטעה את הציבור.

רופאים רשאים להחזיק בתרופות וסמים לצורך עבודתם אולם ניפוק תרופות אלו כפוף לאמור בחוק הרוקחים.

החוק מסמיך את שר הבריאות, בתיאום עם ההסתדרות הרפואית, להסדיר את תואר הרופא המומחה ולקבוע מי זכאי לשאת תואר זה.

החוק קובע כי סטג'ר חייב לעמוד בבחינות שייקבעו בהתייעצות עם המועצה המדעית ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת.

החוק מסמיך את שר הבריאות, בתיאום עם ההסתדרות הרפואית, למנות ועדה מייעצת לעניין רישיונות לרופאים. חלק מהסעיפים דנים בדרך מינוייה של הוועדה ובסמכויותיה.

החוק מסמיך את הוועדה ואת מנכ"ל משרד הבריאות לשלול את רישיונו של רופא בהתקיים תנאים המוגדרים בחוק.

פרק זה דן באמצעי המשמעת שיש לשר הבריאות כלפי רופאים. הפרק מגדיר מהם המקרים בהם מותר לשר להפעיל את סמכותו ומהם אפשרויות העירעור העומדות בפני הרופא.